ארצות הברית נגד לה אמיסטאד
"ארצות הברית נגד לה אמיסטאד" הוא מקרה משפטי שהתרחש בשנים 1839–1841, בעקבות המרד על הספינה "לה אמיסטאד". המשפט נידון במערכת השיפוט הפדרלית של ארצות הברית,[1] והגיע עד לבית המשפט העליון. נכללו בו פוליטיקה פנים- וחוץ-אמריקאית, סמכויות שפיטה, ויחס לזר – שהגיעו לדרגים הגבוהים ביותר. המקרה ייצג את הסתירה החוקית והפילוסופית העמוקה שבסוגיית העבדות.[2].
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביולי 1839 ספינת העבדים הספרדית "לה אמיסטאד" ("הידידות") הפליגה מאפריקה לקובה, כשעליה חמישים-ושלושה אפריקאים מסיירה לאון. ביום הרביעי למסע האפריקאים החלו למרוד, בהובלתו של ג'וזף סינקה. הם הרגו את רוב אנשי הצוות, והשאירו שניים מהם על-מנת שינווטו את הספינה חזרה לאפריקה. הספרדים הערימו עליהם, ובלילות השיטו את הספינה צפונה לכיוון ארצות הברית.[3] בסוף אוגוסט, לחופי לונג איילנד, נתפסה האמיסטאד על ידי הספינה "וושינגטון", שתפקידה היה לעצור הכנסת אנשים באופן לא חוקי לארצות הברית.[4] שני הספרדים, חוסה רואיס ופדרו מונטס, טענו כי האפריקאים רוצחים, ואילו האחרונים לא יכלו להביע את עמדתם, שכן לא ידעו ספרדית או אנגלית. הדבר עורר את החשד שהם אינם עבדים קובניים כפי שהספרדים טענו.[5][6]
לפי החוק הספרדי ישנו איסור על סחר בעבדים, והספרדים החזיקו במסמכי בעלות מזויפים. מפקד ה"וושינגטון", תומאס גדני לקח את האפריקאים למעצר, והורה להוביל את הספינה לניו-לונדון, קונטיקט – בה העבדות הייתה חוקית, כדי שישפטו.[7]
עמדת ספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-6 בספטמבר 1839 הציג הנציג הספרדי בוושינגטון, קלדרון, את דרישותיה של ספרד למזכיר המדינה, ג'ון פורסיית'. הוא ביקש את כניעת האפריקאים לממשלתו במדריד, והתעקש כי ארצות הברית תחזיר אותם לספרד משום שהם רכוש ספרדי, וכדי שיעמדו למשפט בגין מרד ורצח. לכאורה, הטיעון הספרדי היה משכנע שכן הוא היה מעוגן בהסכם פינקני של 1795. לפי סעיפים 8–10 של ההסכם, ספינה שמגיעה לשטחי המדינה האחרת בשל מצוקה – מחסור במים, רדיפה של פיראטים, אויבים או צורך דחוף אחר – צריכה לקבל סיוע והגנה, ולהיות מוחזרת לצד השני, לרבות כל הציוד והסחורה שעליה. קלדרון הוסיף כי לבתי המשפט של ארצות הברית אין כל סמכות שיפוט על נושאים ספרדים, או על פשעים שבוצעו על רכוש ספרדי במים הטריטוריאליים שלהם. ארצות הברית גם אינה יכולה לדון בשאלה האם האפריקאים היו עבדים או לא: לא היה לה הסכם עם ספרד על דיכוי הסחר בעבדים.[8]
בטענה הספרדית היה חוסר עקביות ביחס למעמדם המשפטי של האפריקאים. היא דרשה את האפריקאים כיוון שהיו רכוש, וגם כאנשים שמואשמים ברצח. כלומר, בכוונתה להוציא אותם להורג כיוון שמרדו בחטיפה – היינו אינם עבדים – ובנוסף לפצות את רואיז ומונטז על אובדן רכושם – העבדים.[9]
עמדת בריטניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בריטניה, אשר אסרה על סחר עבדים ואף הפעילה את הצי שלה נגד ספינות סוחרי עבדים של מדינות אחרות, הפעילה לחץ דיפלומטי על ארצות הברית לשחרר את האפריקנים, בטענה שספרד הפרה את התחייבותה מ-1817 שלא לעסוק בסחר עבדים ימי. בין היתר הסתמכו הבריטים על הסכם גנט בין בריטניה לארצות הברית, שאחד מסעיפיו כלל מחויבות משותפת להיאבק בסחר העבדים האטלנטי.[10]
עמדת ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה שבה התרחשה הפרשה התקיימה בארצות הברית עבדות, אך חל איסור על ייבוא עבדים מאפריקה. הספינה ואנשיה עוררו עניין רב בארצות הברית, והתקשורת באותה תקופה הראתה כי האמריקאים מכירים בזכויותיהם של האפריקאים לחופש.[11] בתוך ימים ספורים הוקמה "אגודת אמיסטאד" אשר גייסה תרומות, ומספר עורכי-דין מובילים, בראשם רוג'ר בולדווין נרתמו להגנתם במשפט. האבולושיוניסטים – התנועה לביטול העבדות – היו באותה תקופה חלשים פוליטית והיוו מיעוט בשוליים. הם ראו בסיפור האמיסטאד הזדמנות להעלות את המודעות לבעיות ההומאניות שבעבדות, ונרתמו גם הם להגנה על האפריקאים.[12]
אמנם, הממשל באותה תקופה, בראשות הנשיא מרטין ואן ביורן חשב אחרת. סיבות פוליטיות וגזעיות הביאו את הבית הלבן למדיניות של התעלמות מזכויות אדם בסיסיות, והממשל קרא להחזרת הספינה ומטענה – לרבות האנשים – לספרד.[13] האינטרס של ביורן היה לזכות פעם נוספת בבחירות של 1840, וכדי לשמור על קולות הציבור הדרומי שתמך בעבדות, היה עליו להסכים עם העמדה הספרדית.[14] התמיכה בעמדה זו נעשתה גם כחלק מהאינטרס לשמור על יחסים בינלאומיים טובים עם ספרד. הטענה הייתה שזהו עניין של ספרדים, ואמריקה אינה יכול להטיל ספק בחוקיהם. למן הרגע בו עבד נמכר בקובה, ממשלת ארצות הברית מחויבת להכיר בו כרכוש ספרדי; לתפישתם, החובה היחידה של אמריקה היא החזרת האפריקאים לקובה ברגע שתוכח הבעלות עליהם.[15] מזכיר המדינה, פורסיית', תומך בעבדות ובעל עבדים בעצמו, תמך אף הוא בעמדה שיש להסגיר את הספינה ואנשיה לספרד. ללחצים הסותרים מצד בריטניה וספרד השיב פורסיית' כי בגלל הפרדת הרשויות הנהוגה בארצות הברית, ההחלטה המחייבת בנושא תתקבל על ידי בית המשפט.
המשפט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השלב הראשון של המשפט היה שימוע שהתרחש ב"בית המשפט הנודד" (circuit court) של קונטיקט, במטרה להכריע באישומי הרצח והפיראטיות של האפריקאים.[16] האבולושיוניסטים קיוו להוכיח כי ל"בית המשפט הנודד" אין סמכות שיפוט במקרה בו החוק הטבעי הוא העיקרון המוביל.[17] עיקר המחלוקת והטיעונים החוקיים נסבו על זהות האפריקאים, ולמי ניתן הכוח לקבוע זאת: האם הנרטיב של חייהם האישיים, או שמא המסמכים הספרדיים.[18] השופט אנדרו תומפסון ג'ודסון רמז כי טענות רכוש כלפי האפריקאים אינן תקפות, ושקונטיקט לא תתייחס לאפריקאים כרכוש.[19]
בית המשפט המחוזי
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדי להכריע בסוגיית הרכוש, כלומר האם האפריקאים עבדים או אנשים חופשיים, וכפועל יוצא מכך הכרעה באישומי הרצח והפיראטיות, התיק עבר לבית המשפט המחוזי של קונטיקט.[20] ג'ודסון, על-אף המאמצים של הממשל להקשות כנגד המשפט, פסק לטובת האפריקאים. פסיקתו הייתה שהם אינם עבדים: הם נולדו חופשיים ונחטפו, תוך הפרה של זכותם הטבעית ושל חוקי ספרד,[21] ועל כן צריכים לשוב לאפריקה. התובע המחוזי הגיש ערעור לבית המשפט הנודד בנוגע לקביעת מעמד האפריקאים, וגם בו הפסיקה הייתה לטובתם. ממשל ואן-ביורן ערער גם על החלטה זו, והמקרה הגיע לבית המשפט העליון של ארצות הברית בפברואר 1841.[22]
בית המשפט העליון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנרי גילפין, פרקליט המדינה, נאם בפתיחת וסגירת הדיון. הוא צמצם את הטיעונים לשניים: האם יש הוכחה מספקת שהאפריקאים היו רכוש של הספרדים, והאם לארצות הברית יש הזכות להשיב את הרכוש המדובר לבעליו החוקיים. לטענתו אין זה ממקומה של ארצות הברית לשפוט האם הממשלה הספרדית פעלה נכון כשהנפיקה את האישורים המזויפים; עליה להתמודד עם כך שהם קיימים.[23]
ג'ון קווינסי אדמס, לשעבר נשיא ארצות הברית, גויס לטובת ההגנה על האפריקאים ושימש כפרקליט הגנה בכיר.[24] נאומו נמשך יומיים, והציב מחד את אידיאל הצדק – השאיפה התמידית להבטיח לכל אחד את זכותו הטבעית, ומאידך את העמדה הגזענית של הממשלה. לטענתו, המשפט הוטה מלכתחילה עם "אהדה ללבנים, עוינות לשחורים" – דבר שמנע משפט צדק.
הכרעת בית המשפט הייתה שלא להסגיר את האפריקנים. השופט ג'וזף סטורי קבע כי האפריקאים מימשו את זכותם הבסיסית להגנה עצמית, כיוון שהם נחטפו באפריקה והועברו לקובה באופן לא חוקי. הם לא היו עבדים חוקיים ועל כן עליהם להיות חופשיים.[25]
לאחר הפסיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ההכרעה המשפטית הועברו 39 ניצולי האמיסטאד, מהם 36 גברים ונערים ושלוש נערות, לפרמינגטון שבקונטיקט, יישוב שהיווה צומת מרכזי ב"מסילת הרכבת המחתרתית" - נתיב המילוט של עבדים מהדרום. אגודת האמיסטאד דאגה לכלכלתם וארגנה עבורם לימודי אנגלית ונצרות. ב-1842 הפליגו האפריקנים לסיירה לאון, שם הקימו אנשי אגודת האמיסטאד מיסיון נוצרי. ההתארגנות האזרחית למען אנשי האמיסטאד הובילה להתארגנויות נוספות לטובת האפריקנים ולמאבק בעבדות.
ספרד הוסיפה להעלות תביעות לפיצוי על הספינה והאנשים, אך אלה נדחו אף-על-פי שפוליטיקאים בדרום ארצות הברית תמכו בהן.
סטיבן ספילברג ביים ב-1997 את הסרט אמיסטאד על הפרשה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- David Brion Davis (2006), The Rise and Fall of Slavery in the New World. New York: Oxford University Press.
- Christopher Fyfe (1962), A History of Sierra Leone. London: Oxford University Press.
- Howard Jones, (1987), Mutiny on the Amistad: the Saga of a Slave Revolt and its Impact on American Abolition, Law and Diplomacy. New York: Oxford University Press.
- Donald Dale Jackson, "Mutiny on the Amistad", Smithsonian 28 issue 9 (winter 1997).
- Patricia Roberts-Miller, "John Quincy Adams's Amistad Argument: the Problem of Outrage, or, the Constraints of Decorum", Rhetoric Society Quarterly 32 issue 2 (spring 2002).
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הערכאות בארצות הברית: בית משפט מחוזי (district court) – כל מחוז שייך למדינה אחת. "בית המשפט הנודד" – (circuit court) – בית המשפט הפדרלי, המאגד תחתיו מספר מחוזות לפי חלוקה גאוגרפית. בית המשפט העליון – (supreme court) – הערכאה הגבוהה ביותר, שלא ניתן לערער על החלטותיה.
- ^ Davis (2006), p. 12.
- ^ Fyfe (1962), p. 222
- ^ Davis (2006), p. 15.
- ^ Roberts-Miller (2002), p. 7.
- ^ Jackson (1997), p. 117.
- ^ Jackson (1997), p. 117.
- ^ Jones (1987), pp. 50-51.
- ^ Roberts-Miller (2002), p. 10.
- ^ Correspondence between the British Minister to the United States and the Secretary of State of the United States. Washington, January 20, 1841.
- ^ Jones (1987), p. 47.
- ^ Jackson (1997) p. 117.
- ^ Jones (1987), p. 47.
- ^ Jackson, "Mutiny on the Amistad", p. 117.
- ^ Jones (1987), p. 47.
- ^ Jackson, "Mutiny on the Amistad", p. 118.
- ^ Jones (1987), p. 63.
- ^ Roberts-Miller (2002), p. 8.
- ^ Jones (1987), p. 67.
- ^ Jones (1987), p. 80.
- ^ Jones (1987), p. 130.
- ^ Roberts-Miller (2002), p. 8.
- ^ Roberts-Miller (2002), p. 10.
- ^ Roberts-Miller (2002), p. 11.
- ^ Davis (2006), pp. 21- 22.